"על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי, ביקשתיו ולא מצאתיו".
לפני כחודש, פרסמתי כאן מכתב סליחה אישי לבת זוגי שעדיין לא מצאתי ומהשכינה. לא התכוונתי לפרסם אותו, אך הרב שלי המליץ לי לפרסם כדי שיעורר אנשים לעזור לפו"פ.
קיבלתי מספר תגובות למייל, ואני מתמקד בתגובה שלי בזכות תגובה של רווקה:
המכתב שכתבתי הוא מכתב סליחה על העיכוב הרב ועגמת הנפש שנגרם לחצי השני, אך הוא אינו מכתב של ייאוש טוטאלי. עובדה שאני עצמי מנוי לאתר שליש גן עדן, וממשיך מידי פעם לומר את התפילה למציאת בת הזוג.
כך שגם אם לפעמים יש לנו מחשבות של ייאוש, אלו הם מחשבות רגעיות מתוך פגעי הזמן וחולשה שיכולים להיחשב כאונס גמור, ולא לדון אונס כרצון (ע"פ מרן הראי"ה קוק זצ"ל בעניין אחר, אגרת קלח).
כמו כן כתוב ש"אין בן דוד בא, עד שיתייאשו מן הגאולה" (ילקוט שמעוני עמוס ט,תקמט). אייך ייתכן שדווקא כשעם ישראל יתייאש, דווקא אז יבוא משיח ותהיה גאולה?
ואז נזכרתי במה שאמר פעם הרב מוטי אלון בחנוכה:
כדי להגיע למצב שבו האדם לא יתייאש, הוא חייב קודם כל – להתייאש! האדם צריך להתייאש ייאוש גמור מן האגו שלו ולהבין שאין יש. הדבר היחיד שיש הוא – האין, האין סוף (הקב"ה).
האדם הופך להיות בן חורין כשהוא יודע שגם כשהוא פועל מלמטה, זה לא הוא. וכאשר הוא מתפלל ואין לו מה לפעול (בבחינת "הייאוש הקדוש") זה הוא. כאשר יש מאה מטר של חושך אין צורך במאה מטר של אור. מספיק נר אחד של האור אין סוף, וכבר אין חושך.
האור למעשה אינו מגרש את החושך, אלא מגלה שבאמת אין חושך!
על האדם להתייאש מן המציאות, ומתוך כך לפעול ולעשות, ולהיות בבחינת נר קטן, המגלה את הכח האין סופי של ד'.
(עד כאן דברי הרב אלון)
השנים שחלפו ואינם כבר לא יחזרו, לאו דווקא בתחום הזוגיות אלא בכל תחום שבו לא הפכנו רגע לנצח.
הרבנית ימימה מזרחי כתבה בנושא:
הסכנה הגדולה לאחר סבל ממושך היא החדרה לתודעת המחשבה "אינני ראוי להיגאל". זו מחשבה שהופכת את הסבל – לטוב וצודק, ואותך – לרע, זה שלא מגיע לו לשמוח לעולם. אך ההפך הוא הנכון: הסבל הוא - רע, ואנחנו – טובים.
אכן, התגובות האירו את עיניי שגם אני צריך להאמין שאני ראוי לגאולה פרטית מכמה סיבות:
התפילה משנה מזלו של האדם.
מצד היותנו בני אברהם יצחק ויעקב.
מצד גודל רחמנותו יתברך שיעזור לנו בכל מצב למרות הכל ואחרי הכל.
אין מעצור לד' מלהושיע מאוצר מתנת חינם.
עצם הסבל של זמן כה ממושך, הופך את האדם ראוי לגאולה.
רבי נחמן מברסלב זצ"ל כתב:
"אין שום ייאוש בעולם כלל.
ואע"פ כן כשרואה שמתעכב גאולתו, הרבה צריך להתחזק להמתין הרבה לישועתו, שנאמר "ואני תמיד אייחל".
ואע"פ שהמניעה מצדנו מחמת שאין אנו הגונים, ואפילו אם הוא כמו שהוא, אע"פ כן – כל זמן שתולה עיניו למרום, ושומר ומצפה וממתין לישועתו יתברך, ע"י זה בעצמו יחוס ויחמול עליו ד' יתברך ויקרבהו לעבודתו באמת, ויתהפך הכול לטובה".
אנו הרווקים והרווקות שמסתובבים בלי בית ובלי גב, אנו עייפים ולעיתים שבורים מהדרך הארוכה. אנו אלו שמייצגים לכאורה את השכינה בגלות. אבל בסופו של דבר – הגאולה תבוא, ויהיה ייחוד בין כנסת ישראל לקב"ה ובין קב"ה לשכינה במובן הפרטי (יחוד בין איש לאשתו כהשראת השכינה) ובמובן הכללי.
אני מאחל לכל הרווקים והרווקות ואני בתוכם – לא לדחוק את השעה ולעולם אל תפסיקו להאמין ולהתפלל ולעשות השתדלות מעשית ורוחנית, כי לא קצרה יד ד' מלהושיע.
"עד שמצאתי את שאהבה נפשי, אחזתיו ולא ארפנו".
"על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי, ביקשתיו ולא מצאתיו".
לפני כחודש, פרסמתי כאן מכתב סליחה אישי לבת זוגי שעדיין לא מצאתי ומהשכינה. לא התכוונתי לפרסם אותו, אך הרב שלי המליץ לי לפרסם כדי שיעורר אנשים לעזור לפו"פ.
קיבלתי מספר תגובות למייל, ואני מתמקד בתגובה שלי בזכות תגובה של רווקה:
המכתב שכתבתי הוא מכתב סליחה על העיכוב הרב ועגמת הנפש שנגרם לחצי השני, אך הוא אינו מכתב של ייאוש טוטאלי. עובדה שאני עצמי מנוי לאתר שליש גן עדן, וממשיך מידי פעם לומר את התפילה למציאת בת הזוג.
כך שגם אם לפעמים יש לנו מחשבות של ייאוש, אלו הם מחשבות רגעיות מתוך פגעי הזמן וחולשה שיכולים להיחשב כאונס גמור, ולא לדון אונס כרצון (ע"פ מרן הראי"ה קוק זצ"ל בעניין אחר, אגרת קלח).
כמו כן כתוב ש"אין בן דוד בא, עד שיתייאשו מן הגאולה" (ילקוט שמעוני עמוס ט,תקמט). אייך ייתכן שדווקא כשעם ישראל יתייאש, דווקא אז יבוא משיח ותהיה גאולה?
ואז נזכרתי במה שאמר פעם הרב מוטי אלון בחנוכה:
כדי להגיע למצב שבו האדם לא יתייאש, הוא חייב קודם כל – להתייאש! האדם צריך להתייאש ייאוש גמור מן האגו שלו ולהבין שאין יש. הדבר היחיד שיש הוא – האין, האין סוף (הקב"ה).
האדם הופך להיות בן חורין כשהוא יודע שגם כשהוא פועל מלמטה, זה לא הוא. וכאשר הוא מתפלל ואין לו מה לפעול (בבחינת "הייאוש הקדוש") זה הוא. כאשר יש מאה מטר של חושך אין צורך במאה מטר של אור. מספיק נר אחד של האור אין סוף, וכבר אין חושך.
האור למעשה אינו מגרש את החושך, אלא מגלה שבאמת אין חושך!
על האדם להתייאש מן המציאות, ומתוך כך לפעול ולעשות, ולהיות בבחינת נר קטן, המגלה את הכח האין סופי של ד'.
(עד כאן דברי הרב אלון)
השנים שחלפו ואינם כבר לא יחזרו, לאו דווקא בתחום הזוגיות אלא בכל תחום שבו לא הפכנו רגע לנצח.
הרבנית ימימה מזרחי כתבה בנושא:
הסכנה הגדולה לאחר סבל ממושך היא החדרה לתודעת המחשבה "אינני ראוי להיגאל". זו מחשבה שהופכת את הסבל – לטוב וצודק, ואותך – לרע, זה שלא מגיע לו לשמוח לעולם. אך ההפך הוא הנכון: הסבל הוא - רע, ואנחנו – טובים.
אכן, התגובות האירו את עיניי שגם אני צריך להאמין שאני ראוי לגאולה פרטית מכמה סיבות:
התפילה משנה מזלו של האדם.
מצד היותנו בני אברהם יצחק ויעקב.
מצד גודל רחמנותו יתברך שיעזור לנו בכל מצב למרות הכל ואחרי הכל.
אין מעצור לד' מלהושיע מאוצר מתנת חינם.
עצם הסבל של זמן כה ממושך, הופך את האדם ראוי לגאולה.
רבי נחמן מברסלב זצ"ל כתב:
"אין שום ייאוש בעולם כלל.
ואע"פ כן כשרואה שמתעכב גאולתו, הרבה צריך להתחזק להמתין הרבה לישועתו, שנאמר "ואני תמיד אייחל".
ואע"פ שהמניעה מצדנו מחמת שאין אנו הגונים, ואפילו אם הוא כמו שהוא, אע"פ כן – כל זמן שתולה עיניו למרום, ושומר ומצפה וממתין לישועתו יתברך, ע"י זה בעצמו יחוס ויחמול עליו ד' יתברך ויקרבהו לעבודתו באמת, ויתהפך הכול לטובה".
אנו הרווקים והרווקות שמסתובבים בלי בית ובלי גב, אנו עייפים ולעיתים שבורים מהדרך הארוכה. אנו אלו שמייצגים לכאורה את השכינה בגלות. אבל בסופו של דבר – הגאולה תבוא, ויהיה ייחוד בין כנסת ישראל לקב"ה ובין קב"ה לשכינה במובן הפרטי (יחוד בין איש לאשתו כהשראת השכינה) ובמובן הכללי.
אני מאחל לכל הרווקים והרווקות ואני בתוכם – לא לדחוק את השעה ולעולם אל תפסיקו להאמין ולהתפלל ולעשות השתדלות מעשית ורוחנית, כי לא קצרה יד ד' מלהושיע.
"עד שמצאתי את שאהבה נפשי, אחזתיו ולא ארפנו".
רובי, 08/05/13 16:00