שידוכים וירטואליים זה מתחיל עם הודעה תמימה בתיבת הדואר האלקטרוני שמבשרת באותיות קידוש לבנה - "יש לך הודעה חדשה!"
ולמרות שאם על כל הודעה כזו הייתי מקבל שקל, כבר הייתי עושה משתה כמו אחשוורוש ומזמין את כל בתולות הממלכה למבחני בד, עדיין זיק קטן ניצת בלב.
אותה מחשבה עקשנית שאולי זו, כן כן ממש זו, ההודעה שתפתח את הפרק הזוגי בחיים המבושש להגיע...
ואז, ברוב המקרים, מבט חטוף בכרטיס מצנן באחת את תחילת ההתלהבות. גרושה בת 40 מדימונה (זו את סימונה?!) או לחילופין תלמידת יב' שנמאס לה ללמוד לבגרות בתושב"ע והחליטה למצוא לעצמה כפיל של הראל סקעת.
ושלא תבינו לא נכון, אני ממש לא בררן. אם יש משהו שדודה ברכה הצליחה לגרום לי לזכור, אולי כי היא אומרת את זה 5 פעמים לפחות בכל אירוע שאנחנו נפגשים, זה ש"אי אפשר לדעת מאיפה זה יגיע" בתוספת לסיפורים ודוגמאות ממחישות, שגולת הכותרת היא כמובן הסיפור המרגש איך כשהייתה קופאית צעירה בסופר, ניסה דוד אלי לכבוש את ליבה באמצעות בורקס חם שרק יצא מהתנור, ומי היה מאמין שבסוף הם יתחתנו ויבלסו יחד בורקס בשבת לזכר הימים ההם (טוב נו, הסוף זו תוספת שלי)...
לדעתי הצנועה, כל המדיה הוירטואלית הזו ממש לא טבעית להיכרות. אמנם במהלך השנים (כן, שנים לצערי) אתה מצליח לסגל לעצמך יכולות של מנהל מחלקת משאבי אנוש, ומקריאת כרטיס של מישהי כבר לקבל כיוון כללי באשר לשאלה האם היא מתאימה ל"משרה" או שמא "אנחנו נתקשר אלייך", אבל מצד שני המשרה מחכה כבר המון זמן לאיוש, ואי אפשר לדעת מהכרטיס, ונו, היא בוגרת אולפנה ועוד אלפיים ושתיים תירוצי שכנוע עצמי שכדאי לתת צ'אנס. והאמת, לא תמיד כדאי. מצ'וטטים פעם פעמיים, עוברים לטלפון, ואז כבר באמת לא נעים להיעלם בלי להיפגש.
אז נפגשים מתוך מחשבה שמה כבר יכול להיות, מקסימום עוד דייט, גם ככה אין לי מה לעשות מחר ועוד כהנה וכהנה שיקולים שאינם ממין העניין. שוב זיהיתם נכון – הרגש מסמם את השכל. מכאן יש שתי אופציות: במקרה הטוב סתם נשרוף ערב כמאמר הפתגם "אחרי הפגישה משהו בטוח יילך – הערב או הדייט", אבל במקרה הפחות טוב זו יכולה להיות כבר עוגמת נפש אמיתית למי מהצדדים.
ישנם כאלו החושבים שהשתדלות משמעה הורדת כל המסננות. עצם העובדה שאדם לא שוקל את ההצעה לגופו של עניין ומסכים להיפגש עם כל אחת – לא הופכת אותו לכזה הראוי להתהדר בנוצות "המשתדל הנבחר 2009". לא רק זו אלא שלעיתים לא רחוקות, גישה כזו מביאה את האדם אל סף הייאוש הרבה יותר מהר.
מי שיצא 183 פעם ועדיין לא מצא את בחירת ליבו, יגיע לפגישה איתה כל כך מותש נפשית שיש סיכוי סביר שלא יבחין שהבחורה שבגינה הוא מתרוצץ כבר שנים בין בתי קפה לספסלי עירייה מתקלפים - נמצאת מולו, ותוהה לעצמה למה הבחור כל כך מנומנם ואפאטי.
לדידי, בעל האמונה השלמה, הבוטח במלכו של עולם המנהל את היקום בדקדוק, שדואג לכל בריה "החל מביצי כינים ועד לקרני ראמים" - ודאי דואג גם לו, ועל כן יש לו לנהוג על פי דוקטרינת "פתחו לי פתח", משמע, השתדלות בסיסית. נראה לי שקצת מגוחך לחשוב שמי שמפיח באדם נשמה בכל יום מחדש, מפקח על מאות תהליכים מורכבים המתחוללים בתוך הגוף האנושי ומחייה אותנו, כפשוטו, בכל רגע ורגע – "שכח" להתאים לנו את הדבר המרכזי ביותר בחיים, ואנחנו צריכים לדאוג לכך בעצמנו. כמה אנרגיות, זמן וכסף יכול אדם להשקיע באתרי הכרויות שונים ומשונים, שדכנויות למיניהן, פגישות סרק, התחבטויות ולבטים מבלי לעצור לרגע את מחול השדים המטורף הזה, ולהתפלל.
פשוט לפנות ליושב במרומים, רצוי בדמעות שכן "שערי דמעה לא ננעלו", ולבקש מעומק הלב לקרב את הגאולה הכל כך נצרכת הזו. לא בדרישה חלילה, אלא כמתנת חינם. נמצא, שיסוד הכל הוא האמונה. צריכים אנו רק להתבונן. בעולם המופלא שסביבנו, בעולם המופלא שבתוכנו, ומתוך כך, ברגע שנדע לא רק בשכל שיש בורא לעולם שמשגיח ודואג לנו אלא גם נשיב זאת על הלב כמאמר הפסוק "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים", נוכל לענות לכל איחולי ה"בקרוב אצלך" המעיקים ב"בעזרת ה' " אמיתי ומוצק. יהי רצון שנזכה לכך כולנו במהרה.
שידוכים וירטואליים זה מתחיל עם הודעה תמימה בתיבת הדואר האלקטרוני שמבשרת באותיות קידוש לבנה - "יש לך הודעה חדשה!"
ולמרות שאם על כל הודעה כזו הייתי מקבל שקל, כבר הייתי עושה משתה כמו אחשוורוש ומזמין את כל בתולות הממלכה למבחני בד, עדיין זיק קטן ניצת בלב.
אותה מחשבה עקשנית שאולי זו, כן כן ממש זו, ההודעה שתפתח את הפרק הזוגי בחיים המבושש להגיע...
ואז, ברוב המקרים, מבט חטוף בכרטיס מצנן באחת את תחילת ההתלהבות. גרושה בת 40 מדימונה (זו את סימונה?!) או לחילופין תלמידת יב' שנמאס לה ללמוד לבגרות בתושב"ע והחליטה למצוא לעצמה כפיל של הראל סקעת.
ושלא תבינו לא נכון, אני ממש לא בררן. אם יש משהו שדודה ברכה הצליחה לגרום לי לזכור, אולי כי היא אומרת את זה 5 פעמים לפחות בכל אירוע שאנחנו נפגשים, זה ש"אי אפשר לדעת מאיפה זה יגיע" בתוספת לסיפורים ודוגמאות ממחישות, שגולת הכותרת היא כמובן הסיפור המרגש איך כשהייתה קופאית צעירה בסופר, ניסה דוד אלי לכבוש את ליבה באמצעות בורקס חם שרק יצא מהתנור, ומי היה מאמין שבסוף הם יתחתנו ויבלסו יחד בורקס בשבת לזכר הימים ההם (טוב נו, הסוף זו תוספת שלי)...
לדעתי הצנועה, כל המדיה הוירטואלית הזו ממש לא טבעית להיכרות. אמנם במהלך השנים (כן, שנים לצערי) אתה מצליח לסגל לעצמך יכולות של מנהל מחלקת משאבי אנוש, ומקריאת כרטיס של מישהי כבר לקבל כיוון כללי באשר לשאלה האם היא מתאימה ל"משרה" או שמא "אנחנו נתקשר אלייך", אבל מצד שני המשרה מחכה כבר המון זמן לאיוש, ואי אפשר לדעת מהכרטיס, ונו, היא בוגרת אולפנה ועוד אלפיים ושתיים תירוצי שכנוע עצמי שכדאי לתת צ'אנס. והאמת, לא תמיד כדאי. מצ'וטטים פעם פעמיים, עוברים לטלפון, ואז כבר באמת לא נעים להיעלם בלי להיפגש.
אז נפגשים מתוך מחשבה שמה כבר יכול להיות, מקסימום עוד דייט, גם ככה אין לי מה לעשות מחר ועוד כהנה וכהנה שיקולים שאינם ממין העניין. שוב זיהיתם נכון – הרגש מסמם את השכל. מכאן יש שתי אופציות: במקרה הטוב סתם נשרוף ערב כמאמר הפתגם "אחרי הפגישה משהו בטוח יילך – הערב או הדייט", אבל במקרה הפחות טוב זו יכולה להיות כבר עוגמת נפש אמיתית למי מהצדדים.
ישנם כאלו החושבים שהשתדלות משמעה הורדת כל המסננות. עצם העובדה שאדם לא שוקל את ההצעה לגופו של עניין ומסכים להיפגש עם כל אחת – לא הופכת אותו לכזה הראוי להתהדר בנוצות "המשתדל הנבחר 2009". לא רק זו אלא שלעיתים לא רחוקות, גישה כזו מביאה את האדם אל סף הייאוש הרבה יותר מהר.
מי שיצא 183 פעם ועדיין לא מצא את בחירת ליבו, יגיע לפגישה איתה כל כך מותש נפשית שיש סיכוי סביר שלא יבחין שהבחורה שבגינה הוא מתרוצץ כבר שנים בין בתי קפה לספסלי עירייה מתקלפים - נמצאת מולו, ותוהה לעצמה למה הבחור כל כך מנומנם ואפאטי.
לדידי, בעל האמונה השלמה, הבוטח במלכו של עולם המנהל את היקום בדקדוק, שדואג לכל בריה "החל מביצי כינים ועד לקרני ראמים" - ודאי דואג גם לו, ועל כן יש לו לנהוג על פי דוקטרינת "פתחו לי פתח", משמע, השתדלות בסיסית. נראה לי שקצת מגוחך לחשוב שמי שמפיח באדם נשמה בכל יום מחדש, מפקח על מאות תהליכים מורכבים המתחוללים בתוך הגוף האנושי ומחייה אותנו, כפשוטו, בכל רגע ורגע – "שכח" להתאים לנו את הדבר המרכזי ביותר בחיים, ואנחנו צריכים לדאוג לכך בעצמנו. כמה אנרגיות, זמן וכסף יכול אדם להשקיע באתרי הכרויות שונים ומשונים, שדכנויות למיניהן, פגישות סרק, התחבטויות ולבטים מבלי לעצור לרגע את מחול השדים המטורף הזה, ולהתפלל.
פשוט לפנות ליושב במרומים, רצוי בדמעות שכן "שערי דמעה לא ננעלו", ולבקש מעומק הלב לקרב את הגאולה הכל כך נצרכת הזו. לא בדרישה חלילה, אלא כמתנת חינם. נמצא, שיסוד הכל הוא האמונה. צריכים אנו רק להתבונן. בעולם המופלא שסביבנו, בעולם המופלא שבתוכנו, ומתוך כך, ברגע שנדע לא רק בשכל שיש בורא לעולם שמשגיח ודואג לנו אלא גם נשיב זאת על הלב כמאמר הפסוק "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים", נוכל לענות לכל איחולי ה"בקרוב אצלך" המעיקים ב"בעזרת ה' " אמיתי ומוצק. יהי רצון שנזכה לכך כולנו במהרה.
אמיר, 19/05/13 20:27
