מישהו לעוף איתו

אחד מהבחירות החשובות ביותר בחיים ואולי החשובה ביותר, היא בחירת בן זוג. אין ספק שמעבר למילוי תחושת החיסרון והבדידות, יש כאן חיפוש עמוק יותר, אחר רובד פנימי יותר וזה מילוי חיסרון הנשמה.

אין כאן רק עניין של התאמה שכלית חיצונית, אלא חיפוש והתאמה רוחנית פנימית אחר נשמה אבודה, אחר האדם שאיתו אתה רוצה לחיות, להתפתח ולצמוח יחד. 

המחשבה של הבחירה הזאת תופשת בחיינו משקל כה רב ועצום שעלול לגרום לנו לפחד ולנסיגה, לדחייה מהתמודדות, לבררנות יתר... האם זה האדם שאיתו ארצה לחיות, האם זה האדם שאיתו ארצה לקום כל בוקר מחדש?  האם כדאי לבחון הצעות נוספות? האם כדאי להיפגש עם כמה שיותר? האם הוא יהיה האדם שימלא בי את החלל ויגרום לי לאושר?

אין ספק שהסרט הנע של מכונת השאלות, הציפיות והדמיונות ממשיכה להקרין בתוכי מסך שחור שמחלחל בי פחד ותהייה מהעתיד הבלתי צפוי...

אז עכשיו ממילא אני בלימודים ויש לי תואר לסיים וגם עוד מעט תקופת מבחנים, אז זה באמת תקופה פחות מתאימה מבחינתי אמרתי בנשיכת שפתיים לשכנה המעצבנת, לדודה, לחברה ולאישה המבוגרת בבית כנסת ששואלת אותי כל ערב שבת  מחדש אם אני פנויה?

כן פנויה, אבל עמוסה כרגע, פחות מתאים. אני כרגע לא רוצה, אני לא מוצאת לזה זמן ופנאי...

הכל בסדר אצלי, פשוט מחכה לתקופה יותר רגועה, שיהיה לי יותר יישוב הדעת, אני רק יעבור את המבחן המסכם, את העבודה הסמינריונית את ראיון העבודה..

אני לא דואגת, מגחכת מעט במבוכת מעטה של שקר לבן...  אני יודעת כשאני ירצה, זה יגיע, זה יקרה...טוב, היא מסיימת את השיחה מבלי להקשיב לכל מה אמרתי עד כמה וזורקת לעברי פצצה: "בקרוב אצלך"!!!

אז זהו, אם שאלתם את עצמכם, מה צמד המילים שהכי מעצבן אותי, אז אלו הם זוג המילים שעונדים באינפקציה מוגלתית של כאב את עגילי אוזניי...  

בתוך תוכי אני יודעת שאני רוצה, אבל אני מפחדת, לגיטימי לא? זאת הבחירה הכי משמעותית שאצטרך לקבל.. כן.. אני יודעת שאין בן זוג מושלם, אבל הוא צריך להיות קרוב לזה.. אני לא מוכנה להתפשר, זאת ההחלטה הכי חשובה בחיים.

אין ספק שעולם הדימון בתוכי הוא הרבה יותר מפותח משוכלל וצבעוני מאשר השגרה האפורה של המציאות. איך מגשרים על הפער הזה? האם החלום על הבן זוג האידיאלי יכול להתממש? האם להציב רף גבוה יותר או להתגמש? ועל מה...?

איך עושים בחירה כזאת?  האם הדחייה מהתמודדות הופכת את העניין ליותר קל או יותר קשה?

ואז הבחנתי בו, באחיין שלי בן 8, מתחיל להרכיב פאזל של 300 חלקים ממש קטנטנים...

וואוו, הסתכלתי בו בהשתאות, כשחצי פאזל כבר עשוי? איך הייתה לך סבלנות לעשות את זה?

אז הוא אמר לי כך: תראי, בפעם הראשונה שאמא הביאה לי אתך הפאזל, פתחתי את הקופסה,

ראיתי את כל החלקים ואז הרגשתי שזה ממש קשה... אז אחרי ניסיון לא מוצלח, סגרתי את הקופסה ואחסנתי אותה בספריה בחדר למעלה.

בפעם השניה, כשניסיתי שוב, התחלתי להתמקד במסגרת, בבסיס וברגע שהצלחתי ליצור אותה, זה שימח אותי ונתן לי כוח להמשיך...

ואז מיינתי את החלקים של השמיים בצד, את הפרחים, את הבית ואז התמקדתי לאט לאט בכל חלק, עד שהצלחתי להרכיב את כל התמונה כולה.

ואז הבנתי בפשטות, כמה הוא חכם. כמה סבלנות ואורך רוח נדרשה ממנו לעמוד במשימה המאתגרת הזאת והוא לא איבד תקווה או התייאש...

ואני? האם גם לי יש סבלנות ואורך רוח ליצור מסגרת לעצמי? להתחיל בבסיס?

ממה אני מפחדת? מהתהליך? מההתמסרות לעניין? מכך שאולי ארצה לחבר בין חלקים שאינם מתאימים באמת? מכך שאני לי שמץ של מושג מה אני  מרכיבה... מה ה' מתכנן בשבילי... 

וזה מה שמתסכל אותי כל כך, שאני לא מצליחה לאחוז בשום סימן קריאה אחד..

רק עולים  וצפים בתוכי אלפי סימני שאלה באוויר, מביטים בי בעיניים פעורות ותמהות שאגע בהם,  שארכיב אותם, אך איני יודעת איך...

אני מבינה שאין לי כל שליטה על העניין, ועוד יותר מזה, היציאה לדייטים מכניס אותי למקום שהוא פגיע מבחינתי, אני צריכה להיחשף ולהיפתח ולקחת בחשבון שאולי אני ארצה להמשיך והוא לא יהיה מעוניין בי. ואני יודעת בידיעה שכלית שאני לא צריכה לקחת את "לא" הזה למקום אישי, אבל ללב שלי יש חוקים משלו...

אני מתחילה לשחרר ולהרפות ולהפנים שזה לא יהיה יותר קל עוד שנה או שנתיים... או אחרי סיום התואר, פשוט צריך להתחיל, להתמקד במסגרת בבסיס.

והמסגרת מבחינתי זה האופי של בית שאני רוצה שיהיה לי, זה ההשקפה האישית שלו, זאת דרך החיים שלו שצריכה להשתלב עם דרך החיים שלי, עם הראש והלב שלי.

החלטתי לפתוח לו פתח, לאפשר לו להיכנס אל תוך חיי...  ולהתחיל לצאת ולהשתדל, כי אם אני לא אתנסה, זה פשוט לא יקרה.

תחזיקו חזק, אני הולכת להמריא, יכול להיות שאשען כתוצאה מכך לאחור, יכול להיות שאעשה מספר סיבובים בשדה שלי, אבל אני חייבת לתת לזה סיכוי...

גלגלי המטוס מוכנים להמראה, הם עולים מעלה, רק כך נוכל להמריא, רק נוכל לעלות גבוה.

רק אם נבין שאסור לשקוע בתחתית, שאסור לטמון את הראש באדמה.

3, 2, 1... אני נושמת עמוק ועולה, לא מביטה למטה, רק מעל, והתמונה שלי מתחילה להתבהר אט אט, הלב שלי מתחיל להיפתח ולהתמלא באוויר כל כך נקי וצח.  

יש לי אורך רוח... אני מביטה רק למעלה, יודעת שזה רק עניין של זמן עד שנפגש והוא יעוף יחד איתי.