בגיל 17 כשאני בשיא הבגרויות ולחץ המבחנים אימי החליטה לשפץ את ביתנו. הגיע קבלן שיפוץ לעיצוב הבית, ליצור אוירה חמימה עם קשתות בעיצוב פנים מרשים. עודנו נפעמים, והעתיד נראה מבטיח, השיפוץ לא היה לי קל. נאלצתי ללמוד אצל חברותיי, כי רעש קידוח וניסור מילאו את חלל הבית והפריע לי. אולם, ידעתי שזה זמני ולכן ניצלתי את זמני ללימוד משותף עם חברות, דבר שתרם לכולנו. באותם ימים תיכננו את הטיול השנתי המתקרב והתרגשנו לקראתו. במקביל, אחי שהיה חתן יחסית טרי היה אמור לעבור ניתוח לב והתלבט יחד עם אישתו האם יבצע אותו? כי הוא לא היה חייב לעשות זאת, לא נשקפה לו סכנת חיים. אך, כשהיה ילד חלה בדלקת גרון והיה לו חיידק בשם: סטרפטוקוקוס שלא טופל באנטיביוטיקה הנכונה וגרמה לדלקת פרקים שפגעה במסתם הלב!
אחי חי בצל הבעיה, כל חייו הוכיח את כשרונו הרב בצילום וגם עשה תערוכה מכובדת בה נכחו טובי המבקרים. הוא היה כישרוני מאוד, משכמו ומעלה, גבוה ומרשים! וראה בקביעת תור לניתוח הזדמנות נדירה לפתרון בעייתו רבת השנים. כל המשפחה הבינו שיש סיכון בכל ניתוח, אולם רצו שסוף סוף יוכל לפתור את בעייתו הבריאותית, ולהיות רגיל כאחד האדם.
ההתלבטות הייתה קשה, אך היינו אופטימיים, ונקבע תור לניתוח בביה׳ח במרכז הארץ. באותה תקופה גרנו בעיר אשדוד. ואני מתרגשת לקראת המבחנים, השיפוץ, הטיול השנתי, והניתוח הקרב, וכל תנודות גיל ההתבגרות...
יום הניתוח הגיע, ואני בינתיים מנתחת בעיות מתמטיות סבוכות באלגברה גיאומטריה שאובה למציאות חיי. אחי עבר את הניתוח והגענו כל בני המשפחה לבקר אותו. חיבקנו אותו ליד מיטתו, שוחחנו עמו, הוא נראה חיוור, אך עודדנו אותו שטוב שעבר את הניתוח ושהוא אחרי זה.
זכור לי לפני הניתוח כששאלנו את אחי אם אשתך תיקלט להריון, איך תגיב? הוא פרץ בצחוק וענה: אתניע את הרכב ואסע לי ...
התלבטתי אם לנסוע לטיול השנתי, ידעתי שאחי בביה׳ח מאושפז וזה הדאיג אותי. אולם משפחתי עודדה אותי ואמרה שהנה הניתוח חלף וכדאי לי לנסוע להחליף אוירה.. יצאתי לטיול שהיה גדוש בפעילות בית סיפרית, ובערב ישבו החב'רה מול מדורה וניגנו בגיטרה שירים, ולפתע הרגשתי שנלקחת ממני אנרגיה! חשבתי לתומי אולי זה מצב רוח רע שתקף אותי בכורח הנסיבות, אך לא!
הרגשתי חלל,
ריקנות,
שחלק ממני עוזב אותי,
הולך ממני,
ואני משתוממת ביני לבין עצמי, מה זה?
התחילו לזלוג לי דמעות נושרות להן אט אט ואני מצדיקה זאת בתירוץ של גיטרה ומדורה שהשפיעו עליי- הרומנטית והרגישה.. התבוננתי בסובבים אותי, והכל נראה לי זר מנוכר בידוד וניתוק,
ידעתי בתוכי שנלקח ממני כעת משהו חשוב, מה זה?
פנינו לישון היה כבר מאוחר ולמחרת חזרנו לפנות צהריים חזרה לאשדוד. בחניית בית הספר אני מבחינה שמנהל ויועץ בית הספר עומדים ומחכים... זה לא רגיל שזה קורה, ומיד כשהאוטובוס חנה בחנייה, עלה אחד מהם, ואני מבינה ויודעת שהוא הגיע אליי לבשר לי את שהרגשתי אתמול, במבוכה אני מתקרבת אל המנהל אט אט והוא אומר לי: "מצטער לבשר לך אחיך אתמול נפטר בביה׳ח!!! "הלוויה בדרכה לבית העלמין!!".
לא סתם הרגשתי אתמול...
ריקנות,
חלל,
אבידה גדולה..
מיד שאלתי: "מתי אחי נפטר?באיזו שעה?"
נעניתי והבנתי שזאת הייתה אותה שעה כשאני ליד המדורה, אכן הלב בער לו ולא ידעתי למה? הצטרפתי ללוויה של אחי בן 26 במותו, רק לפני פחות משנה התחתן, את הזמנות החתונה עיצב בית הדפוס שהכיר אותו והיה המום לשמוע שכעת עליו להדפיס מודעות אבל, עבור אחי.
.סהרורים הילכנו, מבולבלים, לא מעכלים זאת, בן רגע הכל פסק מלכת קפא במקום, חלומות שנרקמו, כישרון שלא מוצה, דרך ללא מוצא, כבולים בתחושות אשם למה הסכמנו לניתוח?
היינו דוחים זאת למועד אחר, והכי גרוע שבבירור מעמיק שבוצע התברר שלא ניתח אותו הרופא המתוכנן, אלא סטאז׳ר. הייתה רשלנות רפואית איומה, לאחר הלוויה חזרנו לבית לשבת שיבעה, שיפוץ הבית כמובן הופסק, הכל נראה פתאום כ"כ תפל, את קולות הניסור וקידוח של השיפוץ החליפו קולות הבכי והצעקות על מותו של אחי, כשגיסתי הצעירה מייבבת אלמנה ובהריון,
טלנובלה של מציאות חיינו!
ואכן אחי היקר כשייוולד בנך כדבריך תיסע ברכב רחוק רחוק..
המילים שלך פתאום קיבלו משמעות, כמה דמעות...בתוכי נרקמה הבנה שתחושותיי לא היו מקריות. בערב פטירתו של אחי, כשאני רחוקה ממנו, באופן טילפתי ולא מודע אני מרגישה שמשהו התרחש... אותה אנרגיה, ישותי, חלק מעצמיותי, נלקחת ממני. ממש כמו שרשרת חרוזים צמודים זה לזה, שברגע ששולפים חרוז אחד מהחיבור, זה משפיע..
התובנה נתנה לי עוצמה להבין שאם אני כאן, ולקחו מהעצמיות שלי חלק שזה אחי,
אז יש לכך מטרה, להישארות שלי, למוות שלו...
כשאני תשושה, תלושה, חלשה, נהדפת, נרדפת..
אני בתוכי יודעת שאם המוות היה מפתיע לא צפוי אז התכלית שלנו לבדוק: מה תפקידנו פה?
זה לא מוות סתמי, מיקרי.
שמו של אחי היה: דני פנחס. שמו מסמל אותו: את הדין(דני)שכל אחד מאיתנו צריך לברר על עצמו, ואת פנחס שמצד אחת הייתה דמות שסימלה את האומץ, רצון לשינוי, גבורה, ובתוך השם את המילה חס!!יש מי שחס עליך!
איך יכול להיות שחס? כשאני מרגישה מבודדת מנוכרת נכשלת ??שהתהום שנפערה בפתאומיות, תפסה אותי לא מוגנת ולא מוכנה היא דבר טוב? איך בכלל עליי כך לחשוב?
זה לא נורמלי להתחזק מכך, ואז לאט לאט אני מבינה: תובנה מעמיקה, מנקרת, אך מקשרת אותי לעצמי, לקיומי. משהו בתוכי אומר לי: את כאן לא במקרה, יש לך יעוד, עוצמה, ואם המוות היה קרוב כל כך, אז קיבלת מתנה להבין עד כמה החיים חשובים וערכיים, עם משמעות של כל רגע ורגע, מתהום הייאוש והתהייה.
למה, למה זה קרה דווקא לי? אני מבינה שבדמייך חיי!
הפטירה היא הפתרון והתשובה לחידת קיומי והתשובה למה אני צריכה לחזור בתשובה,
לא ממקום של שאלה, ממקום של ״שיבה״ למקור הראשוני שידוע לי רק נשכח מזיכרוני,
כל אחד מאתנו הוא בטיול של חייו, עסוק בחיי היומיום, טרוד בהישרדות,
אך החוכמה היא לצאת מהחומה שבנינו לעצמנו חומת ההגנה,
ולהרגיש שבחוסר הוודאות, הספק המכרסם והאבלות- האהבה מצויה.
לא נולדת כדי להרוס אותך, אין כאוס, אין כעס,יש להבין שלא הכל מובן כעת, אך האמונה שיש בורא לעולם, מביאה את הבשורה הגדולה ביותר, שהניתוק מאהוב ויקר לך, זה לא להרע לך. זה חלק מתסריט שאתה נמצא בו. אולי אין תרגום בגוף הסרט, אך הבמאי הוא כאן, וההפקה היא אדירה, והתקציב משתלם כי הקציבו לך שנות חיים להמשיך, להבליח ברגעי שמחתך, את קיומך, בחיוניות.
לחיות- זאת זכות עצומה שניתנה לך, עם התמודדות, עם רגעים מורכבים, אך עם הכרה חד משמעית שהחיים שלך יקרים ערכיים וזה תלוי בבחירתך וחירותך לחיות אותם בזווית ראיה נכונה ואמיתת מחוברת ושלימה עם הקיים...
לעילוי נשמת הנפטר דני פנחס דוייב בן יהודית
תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים..
בגיל 17 כשאני בשיא הבגרויות ולחץ המבחנים אימי החליטה לשפץ את ביתנו. הגיע קבלן שיפוץ לעיצוב הבית, ליצור אוירה חמימה עם קשתות בעיצוב פנים מרשים. עודנו נפעמים, והעתיד נראה מבטיח, השיפוץ לא היה לי קל. נאלצתי ללמוד אצל חברותיי, כי רעש קידוח וניסור מילאו את חלל הבית והפריע לי. אולם, ידעתי שזה זמני ולכן ניצלתי את זמני ללימוד משותף עם חברות, דבר שתרם לכולנו. באותם ימים תיכננו את הטיול השנתי המתקרב והתרגשנו לקראתו. במקביל, אחי שהיה חתן יחסית טרי היה אמור לעבור ניתוח לב והתלבט יחד עם אישתו האם יבצע אותו? כי הוא לא היה חייב לעשות זאת, לא נשקפה לו סכנת חיים. אך, כשהיה ילד חלה בדלקת גרון והיה לו חיידק בשם: סטרפטוקוקוס שלא טופל באנטיביוטיקה הנכונה וגרמה לדלקת פרקים שפגעה במסתם הלב!
אחי חי בצל הבעיה, כל חייו הוכיח את כשרונו הרב בצילום וגם עשה תערוכה מכובדת בה נכחו טובי המבקרים. הוא היה כישרוני מאוד, משכמו ומעלה, גבוה ומרשים! וראה בקביעת תור לניתוח הזדמנות נדירה לפתרון בעייתו רבת השנים. כל המשפחה הבינו שיש סיכון בכל ניתוח, אולם רצו שסוף סוף יוכל לפתור את בעייתו הבריאותית, ולהיות רגיל כאחד האדם.
ההתלבטות הייתה קשה, אך היינו אופטימיים, ונקבע תור לניתוח בביה׳ח במרכז הארץ. באותה תקופה גרנו בעיר אשדוד. ואני מתרגשת לקראת המבחנים, השיפוץ, הטיול השנתי, והניתוח הקרב, וכל תנודות גיל ההתבגרות...
יום הניתוח הגיע, ואני בינתיים מנתחת בעיות מתמטיות סבוכות באלגברה גיאומטריה שאובה למציאות חיי. אחי עבר את הניתוח והגענו כל בני המשפחה לבקר אותו. חיבקנו אותו ליד מיטתו, שוחחנו עמו, הוא נראה חיוור, אך עודדנו אותו שטוב שעבר את הניתוח ושהוא אחרי זה.
זכור לי לפני הניתוח כששאלנו את אחי אם אשתך תיקלט להריון, איך תגיב? הוא פרץ בצחוק וענה: אתניע את הרכב ואסע לי ...
התלבטתי אם לנסוע לטיול השנתי, ידעתי שאחי בביה׳ח מאושפז וזה הדאיג אותי. אולם משפחתי עודדה אותי ואמרה שהנה הניתוח חלף וכדאי לי לנסוע להחליף אוירה.. יצאתי לטיול שהיה גדוש בפעילות בית סיפרית, ובערב ישבו החב'רה מול מדורה וניגנו בגיטרה שירים, ולפתע הרגשתי שנלקחת ממני אנרגיה! חשבתי לתומי אולי זה מצב רוח רע שתקף אותי בכורח הנסיבות, אך לא!
הרגשתי חלל,
ריקנות,
שחלק ממני עוזב אותי,
הולך ממני,
ואני משתוממת ביני לבין עצמי, מה זה?
התחילו לזלוג לי דמעות נושרות להן אט אט ואני מצדיקה זאת בתירוץ של גיטרה ומדורה שהשפיעו עליי- הרומנטית והרגישה.. התבוננתי בסובבים אותי, והכל נראה לי זר מנוכר בידוד וניתוק,
ידעתי בתוכי שנלקח ממני כעת משהו חשוב, מה זה?
פנינו לישון היה כבר מאוחר ולמחרת חזרנו לפנות צהריים חזרה לאשדוד. בחניית בית הספר אני מבחינה שמנהל ויועץ בית הספר עומדים ומחכים... זה לא רגיל שזה קורה, ומיד כשהאוטובוס חנה בחנייה, עלה אחד מהם, ואני מבינה ויודעת שהוא הגיע אליי לבשר לי את שהרגשתי אתמול, במבוכה אני מתקרבת אל המנהל אט אט והוא אומר לי: "מצטער לבשר לך אחיך אתמול נפטר בביה׳ח!!! "הלוויה בדרכה לבית העלמין!!".
לא סתם הרגשתי אתמול...
ריקנות,
חלל,
אבידה גדולה..
מיד שאלתי: "מתי אחי נפטר?באיזו שעה?"
נעניתי והבנתי שזאת הייתה אותה שעה כשאני ליד המדורה, אכן הלב בער לו ולא ידעתי למה? הצטרפתי ללוויה של אחי בן 26 במותו, רק לפני פחות משנה התחתן, את הזמנות החתונה עיצב בית הדפוס שהכיר אותו והיה המום לשמוע שכעת עליו להדפיס מודעות אבל, עבור אחי.
.סהרורים הילכנו, מבולבלים, לא מעכלים זאת, בן רגע הכל פסק מלכת קפא במקום, חלומות שנרקמו, כישרון שלא מוצה, דרך ללא מוצא, כבולים בתחושות אשם למה הסכמנו לניתוח?
היינו דוחים זאת למועד אחר, והכי גרוע שבבירור מעמיק שבוצע התברר שלא ניתח אותו הרופא המתוכנן, אלא סטאז׳ר. הייתה רשלנות רפואית איומה, לאחר הלוויה חזרנו לבית לשבת שיבעה, שיפוץ הבית כמובן הופסק, הכל נראה פתאום כ"כ תפל, את קולות הניסור וקידוח של השיפוץ החליפו קולות הבכי והצעקות על מותו של אחי, כשגיסתי הצעירה מייבבת אלמנה ובהריון,
טלנובלה של מציאות חיינו!
ואכן אחי היקר כשייוולד בנך כדבריך תיסע ברכב רחוק רחוק..
המילים שלך פתאום קיבלו משמעות, כמה דמעות...בתוכי נרקמה הבנה שתחושותיי לא היו מקריות. בערב פטירתו של אחי, כשאני רחוקה ממנו, באופן טילפתי ולא מודע אני מרגישה שמשהו התרחש... אותה אנרגיה, ישותי, חלק מעצמיותי, נלקחת ממני. ממש כמו שרשרת חרוזים צמודים זה לזה, שברגע ששולפים חרוז אחד מהחיבור, זה משפיע..
התובנה נתנה לי עוצמה להבין שאם אני כאן, ולקחו מהעצמיות שלי חלק שזה אחי,
אז יש לכך מטרה, להישארות שלי, למוות שלו...
כשאני תשושה, תלושה, חלשה, נהדפת, נרדפת..
אני בתוכי יודעת שאם המוות היה מפתיע לא צפוי אז התכלית שלנו לבדוק: מה תפקידנו פה?
זה לא מוות סתמי, מיקרי.
שמו של אחי היה: דני פנחס. שמו מסמל אותו: את הדין(דני)שכל אחד מאיתנו צריך לברר על עצמו, ואת פנחס שמצד אחת הייתה דמות שסימלה את האומץ, רצון לשינוי, גבורה, ובתוך השם את המילה חס!!יש מי שחס עליך!
איך יכול להיות שחס? כשאני מרגישה מבודדת מנוכרת נכשלת ??שהתהום שנפערה בפתאומיות, תפסה אותי לא מוגנת ולא מוכנה היא דבר טוב? איך בכלל עליי כך לחשוב?
זה לא נורמלי להתחזק מכך, ואז לאט לאט אני מבינה: תובנה מעמיקה, מנקרת, אך מקשרת אותי לעצמי, לקיומי. משהו בתוכי אומר לי: את כאן לא במקרה, יש לך יעוד, עוצמה, ואם המוות היה קרוב כל כך, אז קיבלת מתנה להבין עד כמה החיים חשובים וערכיים, עם משמעות של כל רגע ורגע, מתהום הייאוש והתהייה.
למה, למה זה קרה דווקא לי? אני מבינה שבדמייך חיי!
הפטירה היא הפתרון והתשובה לחידת קיומי והתשובה למה אני צריכה לחזור בתשובה,
לא ממקום של שאלה, ממקום של ״שיבה״ למקור הראשוני שידוע לי רק נשכח מזיכרוני,
כל אחד מאתנו הוא בטיול של חייו, עסוק בחיי היומיום, טרוד בהישרדות,
אך החוכמה היא לצאת מהחומה שבנינו לעצמנו חומת ההגנה,
ולהרגיש שבחוסר הוודאות, הספק המכרסם והאבלות- האהבה מצויה.
לא נולדת כדי להרוס אותך, אין כאוס, אין כעס,יש להבין שלא הכל מובן כעת, אך האמונה שיש בורא לעולם, מביאה את הבשורה הגדולה ביותר, שהניתוק מאהוב ויקר לך, זה לא להרע לך. זה חלק מתסריט שאתה נמצא בו. אולי אין תרגום בגוף הסרט, אך הבמאי הוא כאן, וההפקה היא אדירה, והתקציב משתלם כי הקציבו לך שנות חיים להמשיך, להבליח ברגעי שמחתך, את קיומך, בחיוניות.
לחיות- זאת זכות עצומה שניתנה לך, עם התמודדות, עם רגעים מורכבים, אך עם הכרה חד משמעית שהחיים שלך יקרים ערכיים וזה תלוי בבחירתך וחירותך לחיות אותם בזווית ראיה נכונה ואמיתת מחוברת ושלימה עם הקיים...
לעילוי נשמת הנפטר דני פנחס דוייב בן יהודית
תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים..
אביטל ברגר, 19/12/13 09:25