אספר מעט על עצמי : אני בן 28, סטודנט לקראת סיום תואר ראשון, קובע עיתים לתורה כל יום ובחלק מהימים אפילו לכמה שעות, עובד ומרוויח לא רע, עולמי מלא בחברים, שמטבע הדברים עם חלקם אני בקשר אישי יותר ועם חלקם בקשר יותר כללי, וכמובן לא מוותר על התחביב האהוב עליי- ציור. הציור מאפשר לי להביא לידי ביטוי את החלק האומנותי והאסטטי שבי ונותן לי סיפוק ושמחה.
מדי פעם, חברים רבים או שדכנים, מציעים לי הצעות. הם חושבים בפשטות, שמה שחסר לי זה הצעות. האמת היא שזה הדבר האחרון שחסר לי, אני מוצף מהם. אז איך זה שכבר שנים בעולם ההיכרויות, עדיין לא מצאתי את אותה אחת המתאימה?
אני לא רוצה לדבר יותר מדיי על עצמי, אבל החברים שלי, מגדירים אותי ב"ה כחרוץ, רגיש, חכם, נראה חיצונית בסדר, וגם בקטע שבין אדם למקום אני יכול לומר שאני משתדל להמשיך את עבודת ה' אותה למדתי מימיי בישיבה הגבוהה.
אז הנקודה היא כזאת: כבר היו בעבר, כמה וכמה בנות שכאשר נפגשתי איתן והדברים התקדמו יפה, הגענו לקטע שבו החלטתי לשתף אותן בסוג של בעיה שיש לי, ששמה הוא OCD או בעברית- "טורדנות כפייתית". לצערי, בכל אותם מקרים, הבחורה חטפה פיק ברכיים נוראי, מה שלא אפשר בשום דרך שהיא להמשיך את הקשר ולהביא אותו לידי גמר טוב.
טורדנות כפייתית נשמע כמו שם של חיה או איזה קללה בסינית עתיקה, אבל אנסה להסביר בקצרה מה בדיוק זה אומר: לאדם שיש את זה, המוח שלו מוטרד ממחשבה מסוימת שחוזרת על עצמה שוב ושוב. כל עוד אדם נוטל כדור, שמסדיר את ההורמון במוח שאחראי על הדבר הזה, זה גורם בד"כ לשוב לחשוב כאדם ממוצע. במידה שהוא לא נוטל את הכדור, זה יכול להגיע להפרעה תפקודית, שהאדם יחזור שוב ושוב על פעולה מסוימת, מתוך חשש שאולי הוא לא עשה את הדבר כמו שצריך, כמו נטילת ידיים, פעם אחר פעם, שוב ושוב, כי אולי הוא לא נטל ידיים כמו שצריך.
ושוב, ברגע שאדם מספיק אחראי לקחת את הכדור שדואג לסדר את האיזון הנכון במוח, לא מצוי שתישאר בעיה מעשית. בתחום זה או בתחום כל שהוא אחר.
הטורדנות הזאת מאוד נפוצה, היא קיימת אצל 2-3% מהאוכלוסייה בארץ, או במילים אחרות כ-200,000 איש בארץ וגם בעולם התפוצה דומה.
למעשה לאחר נטילת הכדור המתאים, לא ניכרת שום תופעה. האדם מתפקד ברמה תקינה ואף גבוהה – הוא מסוגל לחיות חיי משפחה תקינים, לעבוד ולפרנס, ללמוד לתארים אקדמיים, ולעסוק במגוון מקצועות ככל אדם ואדם.
גורמים העוסקים בתחום מדווחים על כך שבין הסובלים מתופעה זו ישנם גם חכי"ם, קציני צה"ל בכירים, וראשי ישיבות, שלמרות התופעה, הגיעו למה שהגיעו.
אני יכול להעיד על עצמי, שמבחינה אישיותית אני מתפקד בצורה טובה ואף גבוהה מן הממוצע, שירתי בצבא בשירות חובה, יש לי משרה קבועה בתחום טיפולי, המצריכה ממני רמת תקשורת גבוהה עם המטופלים שלי ושגם ברוך ה', מחזיקה אותי ברמה כלכלית טובה. אני מצליח לא רע בלימודים אקדמאיים ומקווה לסיים את התואר בצורה טובה.
חשוב לציין שלבעלי ה-OCD יש יתרונות משמעותיים : הם בעלי רגישות גבוהה לזולת וטובי לב באופן יוצא דופן. ההתמודדות שלי ושכמותי עם סוג הקושי הזה, מאפשרת לי להיות סובלן כלפי קשיים של אחרים.
היו כבר מספר בעלי מקצוע ורבנים שסברו שאיני צריך כלל לספר על הקושי שלי. בדיוק כפי שאדם הסובל מחוסר ברזל, אינו מחויב לספר לבן זוגו שהוא לוקח כדורי ברזל כדי שלא תתקוף אותו חולשה. לפי חלק נכבד מהדעות של החוקרים בתחום, ה- OCD נובע ממחסור של חומר במוח ששמו סרוטונין, והכדור מאפשר מציאותו במוח בכמות מספקת. למרות כל זאת חשוב לי להיות גלוי - ועל כן כתבתי מכתב זה.
למעשה, הקושי העיקרי שיש לי כיום ולרבים כמוני הוא הסטיגמה, או תדמית חברתית שלילית שבעצם רואה אותנו כסוג ב' במקרה הטוב, וכ"חולי נפש" במקרה היותר גרוע.
המציאות בשטח מראה, שישנם אנשים רבים יותר מכפי שאולי חשבתם שלוקים בהפרעה וזה לא מונע מהם להיות נשואים באושר, לגדל ילדים ולתפקד כאנשים מובילים בחברה ומצליחים. די ברור לי, שאם היו יותר מבררים על התופעה בצורה אובייקטיבית, הדבר היה מפזר את הערפל ומוריד בצורה משמעותית את הסטיגמה השלילית בנושא.
תגידו, לא שווה לפעמים להיפטר מהסטיגמה, ולשקול את האדם לגופו של עניין?! יש רבים כמוני הסובלים מתופעה זו שאני משמש להם כפה במכתב זה. אם הצלחתי במשהו להגביר במעט את המודעות והפתיחות לנושא זה, הרי שהצלחתי במטרת כתיבת המכתב.
ואם יקרה לכם, שפתאום תגלו שאחד ממכריכם יש לו OCD, אני מקווה שכעת בעקבות המכתב, תוכלו להסתכל עליו עדיין באור חיובי, והיה זה שכרי..
ניתן להגיב על הדברים, ואשתדל בע"ה לענות.
אספר מעט על עצמי : אני בן 28, סטודנט לקראת סיום תואר ראשון, קובע עיתים לתורה כל יום ובחלק מהימים אפילו לכמה שעות, עובד ומרוויח לא רע, עולמי מלא בחברים, שמטבע הדברים עם חלקם אני בקשר אישי יותר ועם חלקם בקשר יותר כללי, וכמובן לא מוותר על התחביב האהוב עליי- ציור. הציור מאפשר לי להביא לידי ביטוי את החלק האומנותי והאסטטי שבי ונותן לי סיפוק ושמחה.
מדי פעם, חברים רבים או שדכנים, מציעים לי הצעות. הם חושבים בפשטות, שמה שחסר לי זה הצעות. האמת היא שזה הדבר האחרון שחסר לי, אני מוצף מהם. אז איך זה שכבר שנים בעולם ההיכרויות, עדיין לא מצאתי את אותה אחת המתאימה?
אני לא רוצה לדבר יותר מדיי על עצמי, אבל החברים שלי, מגדירים אותי ב"ה כחרוץ, רגיש, חכם, נראה חיצונית בסדר, וגם בקטע שבין אדם למקום אני יכול לומר שאני משתדל להמשיך את עבודת ה' אותה למדתי מימיי בישיבה הגבוהה.
אז הנקודה היא כזאת: כבר היו בעבר, כמה וכמה בנות שכאשר נפגשתי איתן והדברים התקדמו יפה, הגענו לקטע שבו החלטתי לשתף אותן בסוג של בעיה שיש לי, ששמה הוא OCD או בעברית- "טורדנות כפייתית". לצערי, בכל אותם מקרים, הבחורה חטפה פיק ברכיים נוראי, מה שלא אפשר בשום דרך שהיא להמשיך את הקשר ולהביא אותו לידי גמר טוב.
טורדנות כפייתית נשמע כמו שם של חיה או איזה קללה בסינית עתיקה, אבל אנסה להסביר בקצרה מה בדיוק זה אומר: לאדם שיש את זה, המוח שלו מוטרד ממחשבה מסוימת שחוזרת על עצמה שוב ושוב. כל עוד אדם נוטל כדור, שמסדיר את ההורמון במוח שאחראי על הדבר הזה, זה גורם בד"כ לשוב לחשוב כאדם ממוצע. במידה שהוא לא נוטל את הכדור, זה יכול להגיע להפרעה תפקודית, שהאדם יחזור שוב ושוב על פעולה מסוימת, מתוך חשש שאולי הוא לא עשה את הדבר כמו שצריך, כמו נטילת ידיים, פעם אחר פעם, שוב ושוב, כי אולי הוא לא נטל ידיים כמו שצריך.
ושוב, ברגע שאדם מספיק אחראי לקחת את הכדור שדואג לסדר את האיזון הנכון במוח, לא מצוי שתישאר בעיה מעשית. בתחום זה או בתחום כל שהוא אחר.
הטורדנות הזאת מאוד נפוצה, היא קיימת אצל 2-3% מהאוכלוסייה בארץ, או במילים אחרות כ-200,000 איש בארץ וגם בעולם התפוצה דומה.
למעשה לאחר נטילת הכדור המתאים, לא ניכרת שום תופעה. האדם מתפקד ברמה תקינה ואף גבוהה – הוא מסוגל לחיות חיי משפחה תקינים, לעבוד ולפרנס, ללמוד לתארים אקדמיים, ולעסוק במגוון מקצועות ככל אדם ואדם.
גורמים העוסקים בתחום מדווחים על כך שבין הסובלים מתופעה זו ישנם גם חכי"ם, קציני צה"ל בכירים, וראשי ישיבות, שלמרות התופעה, הגיעו למה שהגיעו.
אני יכול להעיד על עצמי, שמבחינה אישיותית אני מתפקד בצורה טובה ואף גבוהה מן הממוצע, שירתי בצבא בשירות חובה, יש לי משרה קבועה בתחום טיפולי, המצריכה ממני רמת תקשורת גבוהה עם המטופלים שלי ושגם ברוך ה', מחזיקה אותי ברמה כלכלית טובה. אני מצליח לא רע בלימודים אקדמאיים ומקווה לסיים את התואר בצורה טובה.
חשוב לציין שלבעלי ה-OCD יש יתרונות משמעותיים : הם בעלי רגישות גבוהה לזולת וטובי לב באופן יוצא דופן. ההתמודדות שלי ושכמותי עם סוג הקושי הזה, מאפשרת לי להיות סובלן כלפי קשיים של אחרים.
היו כבר מספר בעלי מקצוע ורבנים שסברו שאיני צריך כלל לספר על הקושי שלי. בדיוק כפי שאדם הסובל מחוסר ברזל, אינו מחויב לספר לבן זוגו שהוא לוקח כדורי ברזל כדי שלא תתקוף אותו חולשה. לפי חלק נכבד מהדעות של החוקרים בתחום, ה- OCD נובע ממחסור של חומר במוח ששמו סרוטונין, והכדור מאפשר מציאותו במוח בכמות מספקת. למרות כל זאת חשוב לי להיות גלוי - ועל כן כתבתי מכתב זה.
למעשה, הקושי העיקרי שיש לי כיום ולרבים כמוני הוא הסטיגמה, או תדמית חברתית שלילית שבעצם רואה אותנו כסוג ב' במקרה הטוב, וכ"חולי נפש" במקרה היותר גרוע.
המציאות בשטח מראה, שישנם אנשים רבים יותר מכפי שאולי חשבתם שלוקים בהפרעה וזה לא מונע מהם להיות נשואים באושר, לגדל ילדים ולתפקד כאנשים מובילים בחברה ומצליחים. די ברור לי, שאם היו יותר מבררים על התופעה בצורה אובייקטיבית, הדבר היה מפזר את הערפל ומוריד בצורה משמעותית את הסטיגמה השלילית בנושא.
תגידו, לא שווה לפעמים להיפטר מהסטיגמה, ולשקול את האדם לגופו של עניין?! יש רבים כמוני הסובלים מתופעה זו שאני משמש להם כפה במכתב זה. אם הצלחתי במשהו להגביר במעט את המודעות והפתיחות לנושא זה, הרי שהצלחתי במטרת כתיבת המכתב.
ואם יקרה לכם, שפתאום תגלו שאחד ממכריכם יש לו OCD, אני מקווה שכעת בעקבות המכתב, תוכלו להסתכל עליו עדיין באור חיובי, והיה זה שכרי..
ניתן להגיב על הדברים, ואשתדל בע"ה לענות.
השם שמור במערכת, 25/04/14 00:12
מאמינה שתצליח ותמצא את האחת במהרה!!!
(כל הכבוד שעזרת אומץ לכתוב זאת..מאמינה שלא היה קל.)
*אביטל סיפור מרגש לא פחות מהכותב!
כותב יקר,
הכתיבה שלך הרשימה אותי מאוד. הסדר והשפה הגבוהה, שאפו.
לגבי ההפרעה, פעם ראשונה שאני נחשפת אליה אז מטרתך כבר צלחה. א"א לומר שאין כל היגיון בתגובות הבנות אך זו הרגשה באמת לא נעימה בייחוד שאתה נשמע בחור איכותי ממש!! אני מעריכה את הכנות ואף הדהד בי מאוד המשפט "להיפטר מהסטיגמות ולשקול את האדם לגופו של עניין", אני עסוקה בזה מאוד ומברכת את עצמי להיות עם עיניים פנימיות ולאפשר לקב"ה לפקוח את עיניי ולבי לדברים הנכונים.
בע"ה בקרוב ממש נזכה לקרוא את המכתב שלך בצירוף תמונה זוגיתת :-)
ב"הצלחה רבה! ליאת .