אני רוצה לקחת ברשותכם את הטור הזה צעד אחד קדימה ולשתף אתכם באחת התובנות החשובות ביותר שהצלחתי להוציא מאין ספור הדייטים שלי.
הכול התחיל מעוד קשר שהסתיים כמו בקבוק קוקה קולה שננעל כחמץ מופקר בבאגז' של סובארו פשע כחולה, מאלו החביבות על בני דודנו הישמעאלים בעלי הטעם האקסקלוסיבי:
בהתחלה הוא נראה מאוד מבטיח, ארוז בקפידה עם המון בועות אופטימיות, תנועתיות מבטיחה ומערבולת של צבעים בטעם החיים ובסוף נו בסוף, כמו תמיד כל הגזים יצאו החוצה ברגישות ובנחישות והשאירו אותי עם נוזל שחור ומצב רוח בהתאם.
החלטתי לעשות מעשה והקמתי וועדת חקירה פרטית, עם כיסאות גדולים ושחורים, חבר מושבעים, תובע, נתבע ושופט, אני. אפילו קצרנית הבאתי לרגל האירוע, כנענית עם חצאית ארוכה וצמה, נדמה לי שראיתי אותה פעם והיא ממש מצא חן בעיני, אפילו קבענו להיפגש אבל זה כבר נושא לטור אחר.
התחלתי לשחזר את הפגישות הראשונות שלנו, את הניצוץ הזה בעיניים שלה, כן, אולי אני עף על עצמי אבל בטיסה הזו אני מבטיח לכם, היא עפה איתי ביחד.
היינו נפגשים כל יום חמש או שש שעות, מי סופר, הייתי מראה לה כל פגישה מקום לפנים, מסתורי, מדהים, חדש, הרגשתי שלא רק את עצמי אני מייצג בדייטים האלו אלא את כל הבנים המרגשים שנוהגים לקחת את המדוייטות שלהם למקומות מסעירים כמו 'גן סאקר' או התחנה המרכזית ומוציאים את הגברים מסעירים כמו נעל בית עירקית.
הכול הלך כל כך טוב, מושלם, מדהים אז איך ריבונו של עולם ולמה, היא החליטה אחרי חודשיים שהמסע היה מופלא, אבל הגענו לתחנה האחרונה?
החלטתי שאין לי מה להפסיד ושאני חייב להתקשר אליה ולשאול. בחיים לא עשיתי את זה בעבר. כאילו אם לא בכבוד שלך להמשיך על הסוס הלבן שלי ולדהור איתי לעבר השקיעה למה נראה לך בדיוק שאני אבזבז עלייך עוד רגע אחד מיותר? הייתה לוחשת לי הגאווה המטופחת שלי.
אבל הפעם הרגשתי שאני חייב. חייב להתקשר וללמוד. חייב לשאול אותה מה לא הלך בסדר. חייב לעצמי את הניסיון הזה, למרות שידעתי שאולי היא תבחר את התשובה האלגנטית והמהוקצעת, משהו כמו:
"אתה דווקא בסדר, באמת, זו אני שלא כל כך יכולה למלא את הדרישות שלך" תשובה שלוקחת בהליכה את מצעד התשובות המזויפות ומשאירה אותי עם בדל כבוד עצמי ואפס מודעות לעתיד.
בהתחלה היא הופתעה וחשבה שאני רוצה לחזור. הבהרתי לה ישר שאני מכבד את ההחלטה שלה אבל התקשרתי בשביל לנסות וללמוד להבא.
היא מאוד העריכה ואמרה שהרשמתי אותה בצעד הנועז הזה, אבל אם כבר התקשרתי והקרבתי, כי היא בטוחה שכל הסיפור הזה גזל ממני המון כוחות נפש (ומה אני אגיד לכם, היא ממש צדקה) אז למרות שבדרך כלל היא מתחמקת באלגנטיות, הפעם היא מוכנה לחרוג ממנהגה ולפזר לי כמה תובנות.
"הרגשתי שהגעת לקשר איתי כמו אביר מימי הביניים" עטוף שריון קסקסים כבד, עם פתח קטן לעיניים. לא הבאת לי הזדמנות אמיתית להכיר אותך מבעד למסכה שכל הזמן רצית להראות לי"
"למה את מתכוונת?" שאלתי "הרי היו לנו שיחות נפש לתוך הלילה, דברנו על המון דברים, יותר פתוח מזה לא יכולתי להיות"
"נכון" אמרה "דברנו על המון דברים חוץ מעל הדברים שלא רצית שנדבר עליהם וכל הזמן העברת נושא. זוכר ששאלתי אותך כשישבנו על הגג של אחד הבתים, מה הכי מפחיד אותך בעולם, או מתי בכית בפעם האחרונה, ישר העברת נושא עם איזה משפט ציני הורס וחבלת בכל ניסיון אמיתי שלי להכיר אותך מקרוב..."
הקשבתי לה והרגשתי איך פעימות הלב שלי עוד שניה יוצאות מבעד לעור ופורחות באוויר
"תמשיכי" אמרתי בשקט,"אני מקשיב"
"אתה לא צריך להגיד לי עד כמה שאתה מוצלח ולספר לי כל הזמן חוויות מהשירות שלך בסיירת, הבנתי את הפרטים האלו לפני שיצאתי איתך. במשך כל הקשר הזה ניסיתי לגעת בילד המסתורי שבך, בבן אדם שבנה לעצמו מסכות כל כך חזקות ומרשימות עד שלא הפסקתי לשאול את עצמי 'אם הוא גר בטירה כל כך מבוצרת, ממה הוא כל כך מפחד?' עד שפעם אחת, כשספרתי לך על החברה שלי שנהרגה בפיגוע, ואשכרה ראיתי איך הדמעות מציפות לך את העיניים, שאלתי אותך מהמקום הכי נקי ואמיתי שיש בעולם, מהמקום הכי מעריך ואוהד שיש, אם הרגע בכית והתפללתי לה' שתגיד כן...הרסת את הרגע ואמרה עוד איזה משפט דבילי רק להעביר את השיחה לנושא אחר. באותו רגע הבנתי שעד שלא תשתנה, הקשר שלנו לא יוכל להתרומם יותר ותמיד יתקע בשלב המסכות. ואני, אני לא רוצה בעל בתחפושת, אני רוצה בעל אמיתי, שאוהב, בעל שמבין, מכיל ושמודע לכך שאקבל אותו עם כל החסרונות והחולשות שלו כמו שאני רוצה שהוא יקבל אותי".
דממה השתררה בקו. ניסיתי להגיד משהו, אבל לא הצלחתי להוציא הגה. רק הרגשתי את המליחות של דמעה אחת שנטפה לי על היד.
"תודה" אמרתי לה "אין לך מושג כמה עזרת לי עכשיו. אני מקווה שאוכל לעמוד בכאב של הורדת המסכה"
"יש לך את המס' שלי" היא אמרה "אני לא מבטיחה כלום, אבל אם תרצה, תתקשר אליי כשתרשה לי לראות מי אתה באמת, לך תדע, אולי אני עוד עלולה אפילו לאהוב את זה".
הטור פורסם במגזין 'הלל'
אני רוצה לקחת ברשותכם את הטור הזה צעד אחד קדימה ולשתף אתכם באחת התובנות החשובות ביותר שהצלחתי להוציא מאין ספור הדייטים שלי.
הכול התחיל מעוד קשר שהסתיים כמו בקבוק קוקה קולה שננעל כחמץ מופקר בבאגז' של סובארו פשע כחולה, מאלו החביבות על בני דודנו הישמעאלים בעלי הטעם האקסקלוסיבי:
בהתחלה הוא נראה מאוד מבטיח, ארוז בקפידה עם המון בועות אופטימיות, תנועתיות מבטיחה ומערבולת של צבעים בטעם החיים ובסוף נו בסוף, כמו תמיד כל הגזים יצאו החוצה ברגישות ובנחישות והשאירו אותי עם נוזל שחור ומצב רוח בהתאם.
החלטתי לעשות מעשה והקמתי וועדת חקירה פרטית, עם כיסאות גדולים ושחורים, חבר מושבעים, תובע, נתבע ושופט, אני. אפילו קצרנית הבאתי לרגל האירוע, כנענית עם חצאית ארוכה וצמה, נדמה לי שראיתי אותה פעם והיא ממש מצא חן בעיני, אפילו קבענו להיפגש אבל זה כבר נושא לטור אחר.
התחלתי לשחזר את הפגישות הראשונות שלנו, את הניצוץ הזה בעיניים שלה, כן, אולי אני עף על עצמי אבל בטיסה הזו אני מבטיח לכם, היא עפה איתי ביחד.
היינו נפגשים כל יום חמש או שש שעות, מי סופר, הייתי מראה לה כל פגישה מקום לפנים, מסתורי, מדהים, חדש, הרגשתי שלא רק את עצמי אני מייצג בדייטים האלו אלא את כל הבנים המרגשים שנוהגים לקחת את המדוייטות שלהם למקומות מסעירים כמו 'גן סאקר' או התחנה המרכזית ומוציאים את הגברים מסעירים כמו נעל בית עירקית.
הכול הלך כל כך טוב, מושלם, מדהים אז איך ריבונו של עולם ולמה, היא החליטה אחרי חודשיים שהמסע היה מופלא, אבל הגענו לתחנה האחרונה?
החלטתי שאין לי מה להפסיד ושאני חייב להתקשר אליה ולשאול. בחיים לא עשיתי את זה בעבר. כאילו אם לא בכבוד שלך להמשיך על הסוס הלבן שלי ולדהור איתי לעבר השקיעה למה נראה לך בדיוק שאני אבזבז עלייך עוד רגע אחד מיותר? הייתה לוחשת לי הגאווה המטופחת שלי.
אבל הפעם הרגשתי שאני חייב. חייב להתקשר וללמוד. חייב לשאול אותה מה לא הלך בסדר. חייב לעצמי את הניסיון הזה, למרות שידעתי שאולי היא תבחר את התשובה האלגנטית והמהוקצעת, משהו כמו:
"אתה דווקא בסדר, באמת, זו אני שלא כל כך יכולה למלא את הדרישות שלך" תשובה שלוקחת בהליכה את מצעד התשובות המזויפות ומשאירה אותי עם בדל כבוד עצמי ואפס מודעות לעתיד.
בהתחלה היא הופתעה וחשבה שאני רוצה לחזור. הבהרתי לה ישר שאני מכבד את ההחלטה שלה אבל התקשרתי בשביל לנסות וללמוד להבא.
היא מאוד העריכה ואמרה שהרשמתי אותה בצעד הנועז הזה, אבל אם כבר התקשרתי והקרבתי, כי היא בטוחה שכל הסיפור הזה גזל ממני המון כוחות נפש (ומה אני אגיד לכם, היא ממש צדקה) אז למרות שבדרך כלל היא מתחמקת באלגנטיות, הפעם היא מוכנה לחרוג ממנהגה ולפזר לי כמה תובנות.
"הרגשתי שהגעת לקשר איתי כמו אביר מימי הביניים" עטוף שריון קסקסים כבד, עם פתח קטן לעיניים. לא הבאת לי הזדמנות אמיתית להכיר אותך מבעד למסכה שכל הזמן רצית להראות לי"
"למה את מתכוונת?" שאלתי "הרי היו לנו שיחות נפש לתוך הלילה, דברנו על המון דברים, יותר פתוח מזה לא יכולתי להיות"
"נכון" אמרה "דברנו על המון דברים חוץ מעל הדברים שלא רצית שנדבר עליהם וכל הזמן העברת נושא. זוכר ששאלתי אותך כשישבנו על הגג של אחד הבתים, מה הכי מפחיד אותך בעולם, או מתי בכית בפעם האחרונה, ישר העברת נושא עם איזה משפט ציני הורס וחבלת בכל ניסיון אמיתי שלי להכיר אותך מקרוב..."
הקשבתי לה והרגשתי איך פעימות הלב שלי עוד שניה יוצאות מבעד לעור ופורחות באוויר
"תמשיכי" אמרתי בשקט,"אני מקשיב"
"אתה לא צריך להגיד לי עד כמה שאתה מוצלח ולספר לי כל הזמן חוויות מהשירות שלך בסיירת, הבנתי את הפרטים האלו לפני שיצאתי איתך. במשך כל הקשר הזה ניסיתי לגעת בילד המסתורי שבך, בבן אדם שבנה לעצמו מסכות כל כך חזקות ומרשימות עד שלא הפסקתי לשאול את עצמי 'אם הוא גר בטירה כל כך מבוצרת, ממה הוא כל כך מפחד?' עד שפעם אחת, כשספרתי לך על החברה שלי שנהרגה בפיגוע, ואשכרה ראיתי איך הדמעות מציפות לך את העיניים, שאלתי אותך מהמקום הכי נקי ואמיתי שיש בעולם, מהמקום הכי מעריך ואוהד שיש, אם הרגע בכית והתפללתי לה' שתגיד כן...הרסת את הרגע ואמרה עוד איזה משפט דבילי רק להעביר את השיחה לנושא אחר. באותו רגע הבנתי שעד שלא תשתנה, הקשר שלנו לא יוכל להתרומם יותר ותמיד יתקע בשלב המסכות. ואני, אני לא רוצה בעל בתחפושת, אני רוצה בעל אמיתי, שאוהב, בעל שמבין, מכיל ושמודע לכך שאקבל אותו עם כל החסרונות והחולשות שלו כמו שאני רוצה שהוא יקבל אותי".
דממה השתררה בקו. ניסיתי להגיד משהו, אבל לא הצלחתי להוציא הגה. רק הרגשתי את המליחות של דמעה אחת שנטפה לי על היד.
"תודה" אמרתי לה "אין לך מושג כמה עזרת לי עכשיו. אני מקווה שאוכל לעמוד בכאב של הורדת המסכה"
"יש לך את המס' שלי" היא אמרה "אני לא מבטיחה כלום, אבל אם תרצה, תתקשר אליי כשתרשה לי לראות מי אתה באמת, לך תדע, אולי אני עוד עלולה אפילו לאהוב את זה".
הטור פורסם במגזין 'הלל'
יאיר קול, 20/02/13 14:27